"זה סיפור קצר על הוא , על ההיא ומה שבינהם.
לפני 4 שנים במבט עמוק על ציור מקווקו ביקשה למצוא פתרון לסבך אהבתה.
בגשם חזק ואדמה רטובה נפשה הייתה צמאה לאהבה.
כשעלטה חשכה על חוצות העיר נשמתה הייתה תמיד ערה.
היא חיפשה את קולו בכל חלון.
היא נשמה רגעים ושניות כדי להיות שם או פשוט רק להיות.
היא תפרה את צלו לעקבותיה וניסתה ללכת בדרכו שלו.
דרך שכל צעד בה הייתה אריג לבד המרחק הנפרש בינהם.
הקו הדק בין כוונה לשפיות והפחד לגעת.
היא אהבה אותו, כך היא האמינה.
היא הכירה אותו אך בעצם לא הכירה דבר ולו חצי דבר.
בין החומר שמילא את חייה לפיסת עיתון שם חלמה להטביע את משפטיה בשחור לבן היא מצאה רק אבק וחול.
בתוך השקט הגדול הרעש היה גדול הרבה יותר.
בתוך מציאות שהיא חלום היא רצתה לברוח ולסגור.
היא רצתה הכול והייתה מוכנה לתת את הנצח והוא לא היה שם .
היא באה עד לקצה אך הוא לא עמד מהעבר השני.
אז הבינה כי הנצח כבר מת.
בתוך גורל לבן היא מצאה מנוחה והחליטה לנשום.
בתוך כאב עמוק היא בנתה חומות עמוקות יותר
היא רצתה לסגור ולברוח.
לברוח מעצמה, ממהיא אולי מההוא וממה שבינהם.
לב מברזל עם גדר תיל של רגשות עצורים היא בנתה לה עיר של פחדים.
מתהלכת בעיר ולא מפחדת משום דבר רק שלא יגיע.
בסוף איכשהוא ההוא הגיע להיא, לראות האם קיים מה שבינהם.
היא עמדה מולו, כבר לא פוחדת,לא מכירה כמו זרה.
את ידה היא כבר לא הושיטה .
פחדה וגם לא.
התרגשה אולי מעט וידעה שעכשיו היא מצאה את עצמה.
כבר לא יהיה יותר עצוב
עכשיו חם שם כי הכול התחיל מחדש.
היד החיוורת לא תפרוץ את חומות הבזלת ולא את מה שהיה בניהם
עכשיו שקט שם
יש חלומות בצבעים
יש חיים להיא
ובמעגל אחד עומדת אולי פחות אולי יותר עם עצמה וההוא ומה שבינהם"
כל הזכויות שמורות: אור-טל ביבאס חיים
or-tal
